גיבורים אחד אחד: טקס מרגש על סיפורי ה-7.10 התקיים במיתר
החיילים שנפלו בעזה, אנשי הדרום שנפצעו וסיפורי החטופים. קבלו הצצה לסיפורים המצמררים של השבת השחורה
מאת: דור יחזקאלי
טקס מרגש שבו סופרו סיפורי גבורה הקשורים לאירועי ה-7 באוקטובר ולמלחמת חרבות ברזל נערך אתמול (ד') בבית הספר ברנקו וייס מיתרים שביישוב מיתר. לאירוע הגיעו משפחות וחברים שאירועי ה-7 באוקטובר ואלה שהגיעו לאחריו, היו קשורים אליהם והשפיעו עליהם רבות מסיבות שונות: ה' (לוחם בדובדבן) בוגר בית הספר, אורי גאייר, בוגר בית הספר שנפצע ב-7.10 בקרב במחסום ארז, דובי ליבנה, דודו של תומר אחימס ז״ל מלהבים, טליק גואילי, אמו של רני גואילי שמוגדר נעדר מאז 7.10, איסמעיל אלקרנאווי ומשפחתו מרהט, שהצילו 50 אנשים מהנובה, ליאור רוזנפלד, אחותה של הדר ברדיצ׳בסקי, שהגנה על שני התינוקות שלה בני 10 חודשים בממ"ד בכפר עזה ומשפחתו של מפקד תחנת שגב שלום, איציק בזוקשוילי ז״ל.
טליק גוילי. צילום: דור יחזקאלי
דובי ליבנה: "תומר שירת באוגדת עזה בחפ"ק של מפקד החטיבה ז"ל, ותפקידו היה הקשר שלו. באותו בוקר של יום שבת הארורה בשעה 06:29 כשכל המדינה התעוררה לאזעקות ומטחים, הם היו שם באוגדה, הכי קרובים לגדר וחממי המפקד שלו הבין באותו רגע שהמשימה העליונה היא להגן על הישובים. הם עלו על הג'יפ הממוגן, ומתוך הבנה שקיבוץ נירים הוא הכי קרוב לגדר, הם דהרו לשם. כשהגיעו עשו הקפה של היישוב, ותוך כדי ההקפה נתקלו בפעם האשונה במחבלים, היו שם כמה עשרות. ירו על הרכב שלהם, וחממי הורה לנהג להיכנס לתוך היישוב. הם נכנסו דרך הש.ג ונסעו ישר לכיוון הפרצה בגדר. בשלב הזה מתוך חתירה למגע הם פרקו מהרכב והתחילו לנהל לחימה קשה מאוד, כשהם שלושה ומולם עשרות מחבלים, המספר המדויק לא ברור, אבל מוערך בין 60-80. העדויות מצביעות על זה שלחמו קרב גיבורים, ירו וגם הרגו מחבלים. בשלב די מוקדם של הלחימה חממי נפגע, ותומר הוא זה שלקח את הפיקוד. הוא עשה את זה תוך כדי שהוא דיווח בקשר, נלחם וטיפל בחברי הצוות שלו. הלחימה נמשכה עוד כמה דקות, כשהדיווח האחרון בקשר היה בסביבות 07:05, ושם זה הסתיים. במשך 52 ימים חיכינו לאיזושהי בשורה, עד שהגיעו קציני נפגעים לבית המשפחה ובישרו שתומר נהרג כבר באותו בוקר, כשבאותה שעה דפקו הנציגים על דלתות משפחה נוספות, של אלוף משנה חממי וקיריל זיכרונם לברכה".
ליאל בזוקשווילי: "אבא שלי ניצב משנה איציק בוזוקשווילי ז"ל שימש כמפקד בתחנת שגב שלום. באותה שבת הוא נפל בקרב בקיבוץ רעים. הוא נלחם והציל עשרות פצועים, ובין היתר גם את גופת חברו הטוב מפקד תחנת רהט. למרות שהוא קיבל פקודה להישאר בתחנה ולשמור עליה. הוא החזיר את הקרקל שאני עליתי עליו ביחד עם עוד 3 שוטרים לתחנה בשביל שניקח אותו איתנו. הוא הצליח לעשות המון חילוצים, ובגיחה האחרונה הוא ביקש ממני להישאר באופקים ובכך הוא הציל בעצם את החיים שלי. הוא אמר לי שהוא הולך לאירוע קטן, הוא היה באמת עם המון אומץ וגבורה, בלי פחד. פשוט יצא פעם אחר פעם תחת אש כבדה להילחם בקיבוץ רעים, ובפעם האחרונה הוא זיהה כוח של סיירת מטכ"ל ובעצם קיבל החלטה לאגף את הקיבוץ. בפנייה הראשונה הוא חטף RPG לרכב ומת. שירתי שנתיים ושמונה במג"ב, ובעקבות המקרה החלטתי לחתום קבע ולהמשיך את הדרך שלו. כלום לא ישבור אותנו, אנחנו ננצח ובעזרת השם שכל החטופים יחזרו בשלום ושכל חיילי צה"ל יחזרו בשלום. אבא שלי היה לוחם אמיתי ואני רוצה שתסתכלו על התמונה ושכולם ידעו מי הוא היה ומה הוא עשה למען המדינה".
מדליקים נרות חנוכה. צילום: דור יחזקאלי
איסמעיל אלקרנאווי: "השביעי באוקטובר היה יום קשה לכל אזרח, אחד ואחת בעוטף ובדרום, בכל המדינה. היום הזה הוא יום המנוחה שלנו. שמענו בקבוצות של הוואטספ שיש לנו בני משפחה חטופים. התאספנו אצל האבא, ובאיזשהו שלב קיבלתי הודעה מטלפון של איה מקיבוץ בארי, היא שלחה מיקום. לקחנו תחמושת, ונסענו עד שהתקרבנו לקיבוץ בארי. בקיבוץ מצאנו את הצעירים והצעירות שברחו מהמסיבה. לא יכולנו להשאיר אותם שם כי החיים שלהם הם גם יקרים כמו החיים שלנו.
אלקרנאווי סיפר כי במהלך החילוץ כוח צבא הבחין בו ובמשפחתו וכיוון אליהם נשקים, עד שאיה צעקה שהיא לא חטופה: "אני אומר תודה לאל וגם לאיה שהיא צעקה כי אחרת אנחנו לא היינו פה היום וגם אומר תודה לאל שעם כל הכעס והזעם, שהיה לצבא את הסבלנות לא ללחוץ על הקליע. אני וחבריי וכל עם ישראל מאחלים שהחטופים יחזרו בשלום בריאים ושלמים. אנחנו הבדואים שותפים בגורל לא מהיום ולא מהשביעי לאוקטובר, אלה מלפני קום המדינה. אנחנו נמשיך להיות שותפים לגורל ונמשיך לאהוב את המדינה ולחזק. תמיד נהיה ליד האזרחים והאוהבים שלנו כי כל המדינה היא האוהבים שלנו".
אורי גאייר: "את יום שבת בבוקר אני התחלתי בשמירה בש.ג בסביבות 06:30 התחלנו לשמוע הרבה טילים ויריות מנשק קל והבנו שמשהו חריג קורה בגזרה. הרכב סיורים פרק מהרכב והקצין התחיל לכנס אותנו במרחבים מוגנים כדי לחלק אותנו לקראת לחימה. היינו שם ותוך כדי קיבלנו דיווחים על זה שהתחילה מלחמה. שמענו על חדירה של 40 מחבלי נוחבה והבנו שזה קרוב למוצב. אני הייתי באיזשהו חדר ובשלב הראשון הקלע שלנו שזיהה מחבל. מאותו רגע הבנו שאנחנו במלחמה קיומית בלי שום הודעה מוקדמת. אני הייתי באזור הגנתי לכיוון הש.ג וראיתי קנה של קלאצ' מבצבץ מחומת הבטון, יריתי כמה כדורים ותוך כדי שאנחנו במצב כריעה ירו עלינו צרור, במזל גדול היינו מכופפים והקצין החליט שאנחנו צריכים לחתור למגע עם המחבלים. הוא יצא עם חוליה של 4 אנשים למשוך את האש ולהגן על האנשים במוצב. בתוך 3 דקות התקשרו לסמל שלי ואמרו לו שחייב תגבורת. הוא לקח אותי ואת חבריי לצוות ונלחמנו במחבלים פנים מול פנים. אני רוצה להגיד שכל אחד מהחברים שנהרגו שם הצילו חיים של אנשים רבים במותם. היינו שם 18 לוחמים מול חדירה של 40 מחבלי נוחבה ועוד 110 עזתים".
טלי גואילי: "באותו שבת הוא היה בחופשת מחלת בבית והוא היה אמור לעשות ניתוח ביום שני. כשהוא שמע שיש בלאגן, הוא פשוט קם ונסע לקיבוץ עלומים. בקיבוץ עלומים הייתה היתקלות עם מחבלים, הוא היה בתוך רכב, הוא קיבל כדור בכתף, הסתתר. הוא שלח מיקום, סיפר שהוא פצוע ושהכל בסדר ובשליטה. הוא עשה לעצמו חוסם עורקים ואמר שהפציעה לא קשה. בשעה 10:55 הטלפון התנתק לגמרי ואי אפשר היה לדבר איתו יותר. רק לאחר שבועיים קיבלנו הודעה שהוא חטוף".
עירית זעפרני, מרכזת שכבה י' בבית הספר שיזמה את האירוע: "בכל שנה אנחנו מציינם את חג החנוכה. עכם כל המצב המורכב היה קשה לחגוג, אנחנו מוקפים שכול ובמצב הקיים אין בית שלא מכיר מישהו שנרצח, נחטף או נפצע. צוות שכבה י' ואני ראינו לנכון לשלב בין הכאב לחג החנוכה. דיברנו על זה שחנוכה הוא חג של ניסים ושל אור, חג של גבורה, וכל אלה באמת קשורים באופן ישיר לתקופה הקשה שאנו עוברים במדינה. בהתחלה חשבנו שכל תלמיד יספר סיפור של גיבור אחר, ואז שאלנו למה שלא נביא בעצם את הגיבורים. חלק הם הגיבורים עצמם וחלק הם אורחים שהגיעו לספר על יקיריהם. כל דובר הדליק נר, אני חושבת שזה היה מאוד משמעותי עבור הילדים. היה מאוד מרגש ואני יכולה לאחל שכל החטופים יחזרו הביתה בשלום, בריאים ושלמים, שכל החיילים יחזרו בשלום ושחנוכה הבא יהיה מלא באור".
ב"מיתרים" עודכנו במהלך המלחמה על כך ששלו ציון שרעבי ז"ל, בוגר בית הספר נפל במהלך פעילות מבצעית בעוטף עזה. צוות בית הספר חשף בפני "רדיו דרום" כי שלו, שהיה תלמיד ערכי, שקט ובולט אהב מאוד את תחום הצילום. במהלך הדלקת נר ראשון של חנוכה, חנכו היום חדר הנצחה לשלו, שמורכב מתמונות אשר צילם בעצמו ומציורים אשר תלמידי מגמת אומנות ציירו על בסיס צילומיו של שלו.
דורית מרציאנו, רכזת מגמת אומנות סיפרה על המיזם החשוב: "אנו מציגים תערוכה לזכרו של שלו, בוגר מחזור ג' בבית הספר שלאחר שנהרג, נודע לי דרך אחת הבוגרות שהוא אהב לצלם. מתוך דף האינסטגרם שלו הורדנו צילומים שהוא צילם מטיולים רבים שנהג לעשות, שמהעין האומנותית שלי ראיתי בהם כישרון רב מאוד ותפיסת רגעים מיוחדים. החלטתי לתת את הצילומים לתלמידים שיציירו מעל 50 עבודות. אני זוכרת מצוין את האופי שלו, את התלמיד המבויש, המקסים והשקט, עם אופי של ילד מיוחד. פנים ודמות שאי אפשר לשכוח.
אפרת בשירי קורן, מנהלת בית הספר אמרה: "אני רואה חשיבות מאוד גדולה בתערוכה בגלל שחייל נופל שאין לו ילדים והמשכיות, צריך להשקיע הרבה מאוד בלהנציח אותו כדי להשאיר את הקיום שלו חי ומוחשי. התערוכה אפשרה לעשרות תלמידים להתעמק באומנות, בצילומים שלו ולהחיות אותם.
