בוקר טוב דרום

מילואימניק בן 69 שמספק ציוד ואוכל לחיילים בעזה: הסיפור המדהים של אברהם ביירלין

ההשוואה למלחמת יום הכיפורים והשיחות עם הצעירים. המילואימניק הוותיק בראיון לרדיו דרום

מאת: דור יחזקאלי

סיפור שלא שומעים בכל יום: אברהם ביירליין בן ה-69 מהיישוב אורנית, שלו יש שלושה ילדים ו-9 נכדים, ממשיך להתנדב למילואים, ונמצא בימים האלה בעזה ובעוטף כחלק מתפקידו כ"חימושניק" בגדוד 17.

בריאיון מיוחד ל"רדיו רדום", מספר משרת המילואים הוותיק, שמתנדב גם בכבאות ובמשטרה בשלושים השנים האחרונות, על התקופה האחרונה. "יש לי סיפור חיים מאוד מורכב. אבא שלי נטש אותי בגיל שנתיים ואמא גידלה אותי לבד והייתי במוסדות ופנימיות. בנובמבר 1972 התגייסתי לאוגדה 143 בחייל השריון. בגלל מלחמת יום הכיפורים חיפשו אנשים שיחתמו קבע וחתמתי לשלוש שנים נוספות. במהלך התקופה הזאת הפכתי לחימושניק, ושירתי באזור הדרום".

אברהם ביירלין. מעורר השראה

ביירלין ממשיך: "לאחר שעזבתי את הקבע שאלו אותי האם אכפת לי להיות חימושניק ביחידה קרבית, ואמרתי שאני פתוח להצעות איפה שהם רוצים, אז הגעתי לגדוד 17, ועד היום יש לי רישיונות על כלי רכב כבדים ולבסוף עם השנים הגעתי למפל"ג. במשך השנים, בכל פעם שהיה מילואים והחזקנו קווים, התגייסתי למילואים. אנשים שאלו אותי מה קרה לי? ואני ממשיך הלאה".

ביירליין שיתף שסיים לשבת שבעה על אימו כיממה לפני תחילת הלחימה: "אני קמתי משבעה למלחמה, על אמא שלי שהיא הכי חשובה לי בחיים וגידלה אותי. אני עשיתי סוויץ' גדול מאוד בראש. יש לי משימה ואני רוצה למלא אותה, והמשימה שלי היא שיהיה כמה שיותר טוב לחיילים. אני דואג לאספקה לחיילים שנמצאים ברצועת עזה. אוכל, מדים, בגדים, תחמושת, כל מה שצריך. אני בעצם נכנס עם רכב כבד ומספק להם ציוד באזורים השונים שבהם הם נמצאים בתוך עזה. יש שיירה של תספוקת עם עוד יחידות, אני נכנס עם השיירה, מתחבר לצוות שלי, נותן להם את מה שהם רוצים, ואם אפשר לצאת אז יוצאים, אם לא אז נשארים עוד לילה. אם אני אחשוב על החשש שבכניסה לעזה, אני לא אצליח לעשות את זה. יצא לי להיחשף לכוחות שנתקלו ולירי מרגמות שנורה אלינו".

ביירלין. "המלחמה תימשך עוד הרבה זמן"

על מה אתה מדבר עם המילואימנקים הצעירים שאתה פוגש בתוך עזה? "הם שואלים אותי מה אני חושב על המלחמה והאם היא יותר גרועה מיום כיפור. אני אומר להם את האמת, שכן ובמזל אלוהים אהב אותנו, תחשבו אם היה יותר גרוע. פעם נלחמנו צבא מול צבא והיום זה טרור, והמלחמה הזאת תימשך עוד הרבה זמן. אני בעיקר מנסה לצחוק ולחייך עם האנשים שנמצאים בפנים, שיהיו מבסוטים".

המשפחה לא חוששת מכך שאתה בתוך אזור מלחמה? "אשתי מכירה אותי טוב. היא אף פעם לא תגיד לי שהיא לא רוצה משהו שאני מעוניין בו. אנחנו עוד מעט 50 שנים ביחד, ואנחנו אומרים אחד לשני שכל אחד צריך לעשות מה שטוב לו. ביום שבת האחרון הנכדה הקטנה שלי שאלה אותי אם אני אוהב אותה ואת כל הנכדים, ועניתי לה שכן. אז היא שאלה למה אני הולך לצבא – עניתי לה שאני אוהב אתכם אבל אם היא רוצה שאני אמשיך לאהוב אותך, אז צריך קודם כל לאהוב את המדינה. אם נאהב את המדינה ונשמור עליה, אז תמיד נאהב אחד את השני".

המתנדב הוותיק שיתף על המוטיבציה להמשיך לשרת במילואים, ומעביר מסר חשוב בימים אלה: "היום מקבלים מענקים וכל מיני שטויות כאלה. בזמני לא היה דברים כאלה ואני אף פעם לא הסתכלתי על הדברים האלה. כשקראו לי למילואים תמיד התייצבתי, אפילו כשהייתי בשליחות בדרום אפריקה עזבתי הכל ובאתי למילואים. אני רוצה את זה כמספר 1 במעלה, יש לנו מקום אחר?
אני רואה את הגיל כמספר, אני בריא, רץ, מטפל, עולה ויורד, זהו זה. מבחינתי, עד שלא יתנו לי בעיטה בתחת, אני פה. כל עוד אני יכול לתת, אני אתן. המסר היחיד שלי, זה לאהוב אחד את השני באמת, ללא מלחמת אחים. גם כשיש רגיעה, לא להילחם אחד בשני, ולחשוב רק איך להתפתח ואיך לפתח. אם רוצים לחיות במדינה, לא משנה איפה, אם לא תאהב אותה ותיתן לה, היא לא תיתן לך. אם תיתן, אלוהים ייתן לך, אני חושב שבגלל שאני נותן, אלוהים נותן לי את הבריאות".