בוקר טוב דרום

אחמד אבו לטיף מרהט שנהרג בעזה בפוסט לפני שלושה חודשים: "אני גאה להיות בדואי-ישראלי"

בפוסט שהפך להיות ויראלי בפייסבוק כתב החייל שעבד כמאבטח באוניברסיטת בן גוריון: "אני שמח כשיש לי הזדמנות להתחבר לאנשים בחברה שלנו ולחבר בין תרבויות"

אחמד אבו לטיף, בן ה-26 מרהט שנהרג בקרבות ברצועת עזה היה מאבטח באוניברסיטת בן גוריון. הוא הותיר אחריו אישה ותינוקת בת כשנה. בפוסט שהפך ויראלי בפייסבוק לפני שלושה חודשים בדיוק (שלושה שבועות אחרי אירועי ה-7.10) פרסמה האוניברסיטה תיעוד מרגש שלו.

"שלום, קוראים לי אחמד אבו לטיף, אבא למנסורה הקטנה, בת 11 חודשים. גר ברהט כל חיי ועובד כבר שנתיים במחלקת הביטחון של האוניברסיטה. ואני גאה להיות בדואי-ישראלי! מבחינתי, האנשים שאני חי איתם ועובד איתם הם אחיי ואחיותיי וכולנו חיים ביחד ומכבדים אחד את השני בארץ שלנו.
אני גאה להיות בדואי ששירת בצה״ל כלוחם בגדס״ר הבדואי. זכיתי להגן ולשמור בשירות משמעותי שלא אשכח כל חיי. במהלך השירות גיליתי את העוצמות והיכולות שלי להתמודד עם אתגרים והכרתי את האנשים המדהימים שהפכו לחברים לכל החיים".

אחמד אבו לטיף. צילום: דובר צה"ל

אבו לטיף המשיך: "אני שמח כשיש לי הזדמנות להתחבר לאנשים בחברה שלנו ולחבר בין תרבויות. אני שמח שאני יכול להזמין את חבריי לאכול בשר ומקלובה ברהט ויכול להתארח בחצר של אנשים מקיבוץ שובל שמנגנים בגיטרה ושרים שירים של יהודית רביץ. אני שמח כשאני יכול לטייל בארץ עם חבריי ואני הכי שמח שהם לומדים ערבית, מנסים לדבר איתי בערבית ומבקשים ממני לעזור להם. אני רוצה לספר על אירוע שקרה ב-9.10. בשעה 20:00 נסעתי עם גיסי, קווין יוסף אלהזייל (עבד גם הוא 4 שנים באבטחת האוניברסיטה וכיום הוא כבאי מוערך), לחלק אוכל לחיילים בבית קמה, בדרך לא יכולנו לפספס את ניידות המשטרה ובמקביל קיבלנו הודעות על חדירת מחבלים באזור משמר הנגב, ליד רהט. בגלל שאנחנו חמושים ומאבטחים מקצועיים קפצנו לשם מייד וחברנו לכוחות המשטרה. עזרנו בסריקה לאיתור המחבלים, בהרגשת אדרנלין ושליחות מטורפת. זה המעט שיכולנו לעשות ונפלה בחלקנו הזכות לקחת חלק בשמירה על הבית. במהרה המחבלים אותרו וטופלו על ידי המשטרה. מאז פרוץ המלחמה שומעים הרבה על מעורבות האזרחים הערבים, לצערנו בין הנופלים יש חיילים בדואים ודרוזים, מוסלמים ונוצרים, שנפלו גיבורים בזמן ההגנה על המדינה, ואין דבר גדול מזה! הקהילה הבדואית אבלה על הקורבנות האזרחיים שנרצחו על לא עוול בכפם - יהודים, נוצרים או מוסלמים. ואני רוצה בהזדמנות זו לעורר את כל מי שקורא את זה! כולנו שותפים לאותו גורל ואנחנו חייבים להיות ביחד ומאוחדים".

"לצערי יש אנשים שלא מאמינים בשיתוף הפעולה בין המגזרים, מנסים להפחיד, להתגרות ולהרוס את היחסים, להרוס את האמון. אל תאמינו להם ואל תתנו לזה לקרות. באר שבע היא עיר מגוונת, בעיקר בקהילה הסטודנטיאלית. אני רואה כל יום באוניברסיטה סטודנטים וסטודנטיות עוזרים אחד לשנייה במעשים טובים ובזמן צרה, תמיד רואים את הבן אדם בצד השני. אנחנו חייבים לשמור על הביטחון הזה והרעות הזו! גם אני מקווה שבקרוב תחזרו לספסל הלימודים בתחושה של 100% ביטחון".

יסמין חלבי, חברתו הקרובה בעבודה סיפרה: "אחמד הוא היה משהו מיוחד, התחלתי לעבוד במוקד ביטחון לפני שנתיים ואחמד היה מאבטח באוניברסיטת בן גוריון, הוא עשה לי מין נחיתה רכה, תמיד חייך, צחק, דאג, שאל, עזר. אחמד הוא הבן אדם עם הלב הכי גדול, הבדואי הכי אשכנזי שהכרנו, ככה היינו מכנים אותו בעבודה. אין דבר כזה שאחמד היה שומע שמישהו צריך עזרה ולא היה מתייצב ראשון, היה לו אכפת כל הזמן להיות ראשון ולהתקדם, רצה שהמשפחה שלו, אשתו , הילדה שלו וההורים שלו יתגאו בו, והוא עשה הרבה בשביל זה. יומיים אחרי המלחמה הוא ידע שיש מחבלים ברהט הוא נסע לעזור, לחפש אותם ולתפוס אותם, מתחילת המלחמה רק חיכה שיזמנו אותו למילואים, בשניה שחייגו אליו הוא היה בעבודה, כל כך התרגש ושמח. לפני שבועיים הגיע לבקר אותי בעבודה, והוא בא להיפרד, צחקתי וכעסתי עליו, אמרתי לו שיש לו ילדה בבית שמחכה לו וחיים שלמים. הוא היה בדואי ישראלי גאה, הבן אדם עם הלב הכי גדול ונתינה אין סופית".

שיר צדיק, שהכירה את אחמד היטב שיתפה: "אחמד היה חבר של הנפש, הבן אדם הכי טוב שהכרתי, זכיתי להכיר אותו פה בעבודה ונהיינו חברים לחיים. כל הזמן היינו צוחקים שהוא הבדואי הכי אשכנזי שהכרנו. הוא תמיד היה מתנדב לעזור לכולם, תמיד באנרגיות טובות מבקש לעשות משימות כשכולם רצו לשבת. כשהתחילה המלחמה הוא שמע דיווח על מחבלים באזור רהט, הוא ובן הדוד שלו רצו מהבית וחברו לשוטרים. כבר מהיום הראשון הוא התחיל להילחם על להתגייס למילואים, הוא שלח הודעות לכל מי שהוא מכיר וביקש שיגייסו אותו כי הוא רצה להיות עם החברים שלו. ביום שהודיעו לו שהוא מתגייס הוא היה בעננים הוא שמח כל כך. כל התקופה שהוא היה במילואים הוא היה שולח לנו תמונות שלו והיינו צוחקים שהוא הלך למילואים בשביל להצטלם. לפניי קצת יותר משבועיים אחמד הגיע לבקר בעבודה, ישבנו צחקנו דיברנו ולפניי שהוא הלך הוא נפרד ממני ואמר לי שאם הוא לא יחזור אז הוא אוהב את כולנו ולהגיד לאישתו ולבת שלו שהוא אוהב אותם, צחקתי וכעסתי עליו, אמרתי לו שהכל יהיה בסדר ושיפסיק לדבר שטויות, הוא היה צריך לחזור לבת שלו.הוא יחסר לכולנו, הוא היה אחד כזה שנכנס לתוך הלב של כולם היה גיבור בחייו וגם במותו".