תשע - המגזין של רדיו דרום

כאב שלא נגמר, אור שלא כבה: משפחת ריבלין בוחרת בחיים

שני אחים נרצחו במסיבת הנובה — המשפחה מקימה בית לחיילים בודדים לזכרם

יום הזיכרון, כשהלב הלאומי מתכווץ, יש סיפורים שמצליחים לעצור לרגע את הנשימה. סיפורם של האחים אביעד וגדעון הראל (גיגי) ריבלין הוא כזה. ארבעה אחים יצאו יחד לעבוד בהפקת מסיבת הנובה ברעים ב־7 באוקטובר. כשהחלו האזעקות והכאוס השתלט על השטח, הם נאלצו להתפצל. שניים שרדו. שניים לא חזרו. אביעד, בן 23, וגיגי, בן 18 בלבד, נרצחו — והותירו אחריהם משפחה גדולה, הורים ועשרה אחים, עם חלל שאי אפשר למלא.

“יום הזיכרון לא מתחיל ביום הזיכרון,” מספר יוסי, אחיהם. “הוא מתחיל יום-יומיים לפני. התחושות, הטריגרים, הרגישות — הכול מציף עוד לפני.” בתוך הכאב העצום, המשפחה מנסה להיאחז זה בזה. “יש יתרון בזה שאנחנו משפחה גדולה,” הוא אומר, “אנחנו יותר יחד, מחבקים יותר, מדברים יותר — אבל הכאב עצום.”

אביעד היה דמות יוצאת דופן — צעיר שהחל את דרכו בעולם חרדי, ובחר לפרוץ דרך, להשלים בגרויות ולהתגייס לצה״ל כחייל בודד. בתוך זמן קצר הפך לחלק מפיתוח טכנולוגי מציל חיים, ואף זכה שפרויקט ייקרא על שמו. “הוא היה שילוב נדיר של גאון וסטנדאפיסט,” מספר יוסי, “אדם שמאיר כל חדר.” גיגי, לעומתו, רק החל את חייו — “ילד עם אנרגיות טובות, כזה שעצם הנוכחות שלו מרגיעה ומשמחת.”

מתוך השבר, בחרה המשפחה לעשות מעשה של חיים. בימים אלה הם מקימים “בית לחיילים בודדים” ביישוב עתניאל — מקום שיהווה בית חם לחיילים ללא עורף משפחתי. הרעיון נולד ברגע אחד, כשאב המשפחה ואמו ישבו שבורים. “פתאום הצעתי שהם ינהלו בית כזה,” מספר יוסי, “ובשנייה ראיתי אור בעיניים שלהם. זה נתן להם סיבה לקום.”

כך, דווקא מתוך האובדן, בוחרת משפחת ריבלין להאיר. “להראות שלא ינצחו אותנו,” אומר יוסי, “שמהכאב יוצא אור.” ביום שבו המדינה כולה מתייחדת עם זכר הנופלים, הסיפור שלהם מזכיר — גם בתוך החושך העמוק ביותר, יש מי שבוחרים לבנות, לזכור, ולהמשיך קדימה.